top of page

בראי ההיסטוריה 

בית הכנסת ישורון
 

בית הכנסת נבנה ב1912 ברחוב הביל"ויים . בית הכנסת היה המבנה הציבורי הגדול והיחיד במושבה.

שלום סברדלוב, בנו של הביל"ויי אליהו סברדלוב, סיפר כי בשטח שבנוי עליו כיום בית הכנסת היה קודם לכן צריף גדול, אשר שימש כבית כנסת, חדר תלמוד תורה, ומקום אסיפה כללית לביל"ויים.

ליד צריף בית הכנסת היה תלוי פעמון המושבה.

בוקר וערב צלצלו בפעמון כאות להתחלת העבודה וסיומה.

צלילי הפעמון ליוו את המושבה ביגון, בשמחה ובעת סכנה. ליד בית הכנסת, מדרום לו, עמדה בריכה אשר מימיה באו מן הבאר הראשונה, באר בנימין.

ב1917 (מלחמת העולם הראשונה) נהרס גג בית הכנסת ע"י תותחי הצבא הבריטי בבואו מעזה לעבר גדרה.

בית הכנסת שימש מרכז קהילתי לתושבי המקום.

.

 

 

צריף סברדלוב

 

בראשית 1888 הוקמו שישה צריפים במושבה. צריף זה שימש כחמש עשרה שנים את משפחתם של חיה ואליהו סברדלוב, הביל"ויים ממקימי גדרה.

הצריף ממחיש בצורה אותנטית את אורח חיי המתיישבים הראשונים.

הצריף משמש אכסניה למוצגים ומסמכים מימי ראשיתה של גדרה והתנועה הביל"ויית.

צריף יחידאי שנשאר בשלמותו מתקופת העלייה הראשונה.

צריף זה הוכרז  כאתר לאומי לאחר שנתרם ע"י משפחת סברדלוב.

הצריף נשמר משום שהוא היחיד שלא הפכו אותו למחסן אלא שימש מקום מגורים למחוסרי דיור: מורים, זוגות צעירים וכו'.

סמוך לצריף ניצב בית אבן שאליו עברה משפחת סברדלוב בשנות התשעים של המאה התשע עשרה.

בור הביל"ויים

 

כאשר באה לכאן קבוצת הביל"ויים הראשונה בחג החנוכה (כ"ו בכסלו) התרמ"ה (14/12/1884) עמד כבר צריף מגורים גדול שהקים עבורם פטרונם, יחיאל מיכל פינס. רשיון לאורווה לבהמות העבודה לא היה להם ולכן יעץ להם מויאל (נציג "מזכרת משה") לעשות חפירה שאורכה 20 מ' ולכסותה בגג רעפים שהרי בחוק אמנם נאסרה הבנייה, אך לא נאמר מאומה על חפירה. ביום ח' בחשוון תרמ"ו (17/10/1885) החלה העבודה, ועלה בידי הביל"ויים לחפור את הבור אך בעוד שעסקו בהכנת העצים לגג, והנה הופיעו "חיילים" – כפי שכונו השוטרים בימים ההם, וסתמו את הבור. לבסוף הצליחו בכל זאת אנשי גדרה להשלים את המבנה בזכות התחכמותו של מויאל, שיעץ למתיישבים שלושה דברים:

  • לשוב למלאכת החפירה להתאמץ להשלימה לפני שיספיקו אנשי קטרה (הכפר הערבי הסמוך) להשגיח בכך, אנשי קטרה רצו שוחד (בקשיש) כדי לא להלשין לתורכים.
  • להודיע לשייחים של קטרה כי הוא , מויאל, מזמין אותם אליו, מתוך ודאות שייענו להזמנה בתקווה לבקשיש ובינתיים ירוויחו אנשי גדרה זמן.
  • להזכיר לקצין הממונה על ה"חיילים" כי הוא חייב למויאל 200 לירות. אנשי גדרה עשו כדברי מויאל ובמאמץ גדול סיימו את ניקוי החפירה במשך הלילה. למחרת הקימו עליו את הגג (לפי החוק התורכי אין להרוס מבנה שכוסה בגג). ב"בור" שוכנו החמור והסוסים, על תקרתו השתכן זוג צעיר, בחללו נבנתה מחיצה שהפרידה בין הבהמות לשלושה רווקים.

 

בית מינץ

 

ד"ר משה מינץ אשר נמנה עם חברי תנועת ביל"ו ופרש מהם ערב עלייתם על הקרקע הגיע לגדרה עם אישתו והקים "בית-להעם" במבנה מרשים ומיוחד בשנת 1925.

הבית נבנה עפ"י התפיסה הארכיטקטונית של המאה ה 19 בסגנון צרפתי קלאסי מפואר, מקושט באורנמנטים ופיסולים.

הבית נבנה על פודיום בגובה מטר מעל פני הקרקע, מוגבה מבתי האיכרים כארמון, אליו מוביל גרם מדרגות מרהיב ביופיו.

גג הרעפים האופייני מוסתר על-ידי גימלון בו משולבים עמודים, אלמנט החוזר במרפסת הפינתית.

עם ההחלטה על שינוי הייעוד של הבית והקמת המוזיאון בשנת 1985, שוחזר הבית תוך שימור החזיתות, הפתחים והעיטורים באופן אותנטי.

בימיו של ד"ר מינץ שימש הבית "בתור בית להעם ומרכז סוציאלי ואנטלקטואלי, ולששון החיים לכל בית במושבה גדרה" – האולם המרכזי שימש כאולם תיאטרון, קונצרטים וסינמה וכן לחגיגות ביישוב.

לימים שימש הבית כספרייה ציבורית, מרפאה, בית-חולים צבאי, גן ילדים ומשנת 1963 שופץ והיה לבית המועצה המקומית עד 1979.

בשנת 1985 נפתח הבית כ"מוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים" ובו מבקרים קבוצות בני גילאים שונים וממסגרות שונות ולומדים באופן חוויתי את סיפור ביל"ו והקמת גדרה. המוזיאון החל באיסוף, רישום ושימור מסמכים, תמונות ופריטים המהווים עדות חומרית לסיפורה של מושבת הביל"ויים.

רחוב הבילויים

 

 

מרדכי שכביץ, שסבו יעקב שכביץ היה הראשון שקנה קרקע בגדרה מכספו. היה ממייסדי היישוב ומתאר את הרחוב בשנות העשרים של המאה ועשרים: "רוחבו של הרחוב הראשי של גדרה שנקרא אז רחוב ביל"ו, נקבע שיהיה מספיק רחב כדי שעגלה הרתומה לשני סוסים תוכל להסתובב בנוחיות על המקום בלי לפגוע במשהו. ברחוב שתי שורות בתים פשוטים ומרווחים בני קומה אחת, גגותיהם רעפים, לכל בית חצר גדולה ובה רפת, אורווה ולול, החצרות גולשות לבוסתנים שמוקפים חומות גדר אבן, ששמשו גבול הגינה נגד הפורעים.
ריחות המושבה, ריח פרחי שקדיות בפריחתן, ריח הבהמות השחת והתבן שבחצרות ריח הלחם שנאפה בתנורים שבחצרות הבתים, ואל הרחוב מגיעים קולות צהלה ונעירה של הבהמות וקרקור של תרנגולות, וקולות של אנשים בעברית, יידיש, ערבית ורוסית." עד שנסלל הכביש ב- 1945-46 היה רחוב הביל"ויים דרך רחבה של עפר ואבנים. איך נסלל הרחוב והפך לכביש, ובכן המעשה שהיה כך היה:בגדרה – היה עיתונאי של עתון "הבוקר" והוא בן למשפחת שכביץ- בן ש"ך שמו העיתונאי היה "יהודה הגדרתי". הסיפור הבא נכתב בעיתון "הבוקר" בשנת 1945: " ימים ספורים לפני ראש השנה סרו לגדרה ארבעה חיילים אנגלים בבגדי עבודה משומנים ומשאלה בפיהם למזכיר המושבה מר ישראל הולצמן, לאפשר להם לבקר במושבה ולנוח מדרכם הארוכה, החיילים התקבלו באהדה ב"בית וייזל" – היום בית אבות על יד המוזיאון, הם השתתפו בחג הבציר המסורתי, ובחנוכת בריכת השחייה שזו כבר לא קיימת. נחו, שאפו את האוויר של גדרה – תוך כדי דיבורים, סופר להם על הקשיים הכספיים לפתוח הכבישים ביישוב.
אחד החיילים, הקורפורל בכרי גריפיט הלונדוני, גילה שהיה ויכוח בן שמונה מאנשי יחידתו היכן יתקבלו יותר יפה, במושבה או בכפר השכן, הויכוח גרר אחריו התערבות כספית. ארבעה מהחיילים שפנו לגדרה, נהנו מאירוח חם ונעים, והארבעה שפנו לכפר השכן, עזבו אחרי כמחצית השעה בגלל הזבובים והקפה המר שבהם התכבדו.החיילים הלכו לדרכם. עברו ימים רבים, יום אחד הגיעו מאמריקה לארצנו מכונות חדישות ליישור דרכים, עבור פלוגות צבאיות במזרח התיכון, על קורפורל גריפיט הוטל להדריך את יחידתו בעבודת הטרקטורים החדישים מסוג קטרפילר והנה הוא נזכר באירוח הגדרתי והחליט להפתיע את מארחיו, חזר וביקש את הסכמת היו"ר של ועד גדרה שהיה עמרם חזנוב (דור שני לביל"ויים) לסלול את הרחוב לכביש בחינם כאות תודה על האירוח.
חג היה במושבה בעלות הבולדוזר הענקי ליישר את רחוב ביל"ו.התכנסו בני גדרה ובראשם עשרות ילדים שנצמדו לדפנות המכונות, הסכין הגדולה חפרה ברחוב הסלעי, אבנים גדולות ואדמה נעקרו מפסגת הרחוב והוסעו למדרון התלול, תוך ימים ספורים שונו פני הרחוב.בסיום העבודה נערכה מסיבת פרידה חגיגית לקולונל גריפיט והוא הוזמן לבוא אחרי המלחמה (מלחמת העולם השניה) ולחזות בגדרה פורחת.

מכבי גדרה

 

מכבי-הצעיר היא תנועת נוער חינוכית, לאומית, ספורטיבית, בלתי מפלגתית המושתתת על ערכי היהדות והציונות. ומשויכת לזרם "יהדות השרירים".

התנועה קמה בשנת 1929 בצ'כיה בוועידת "המכבי העולמי", שבה הוחלט להקים את סניפי המכבי הצעיר בצמוד לאגודת הספורט. תנועת מכבי צעיר היא הפלג החינוכי של מרכז מכבי ישראל שהוא מרכזי בתנועת מכבי העולמי וכיום התנועה פעילה ב-22 סניפים בכל רחבי ארץ ישראל. התנועה מחנכת את חבריה לחלוציות ושירות בכל שטחי החיים, לפי צווי שעה בדרכי יוזמה אישית יוצרת.
בשנת 1933 הוחלט על הקמת תנועת ה"מכבי צעיר" בארץ ישראל .
חברי ה"מכבי הצעיר", לקחו חלק משמעותי במאבק על הקמת המדינה , יסדו גרעינים אשר התגייסו במסגרת הפלמ"ח והקימו ישובים כגון כפר מכבי, קיבוץ סוללים וקיבוץ חולדה ומכבים .
במהלך השנים תנועת ה"מכבי הצעיר" ישראל הפכה לזרוע החינוכית המרכזית של תנועת ´מכבי´ על כל מוסדותיה והכשירה את דור מנהיגי העתיד של התנועה . עם השנים חלו שינויים במוסדות התנועה , בתפקידים השונים ובדרכי ההגשמה .
תנועת ה"מכבי הצעיר" שמרה על השימוש בספורט כאמצעי חינוכי, על החינוך לערכי היהדות והציונות תוך הכרה שבתנועה יכולים להיות חברים בעלי דעות שונות ומגוונות וללא ייחוד מפלגתי כחלק ממהות התנועה .

 

תל קטרה 

 

י.מ פינס והביל"ויים מייסדי גדרה, סברו כי קטרה היא העיר המקראית גדרה הנזכרת בספר יהושע בתיאור נחלת שבט יהודה " ושערים ועדיתים והגדרה וגדרתים ערים ארבע עשרה וחצריהן" (טו לו), פירוש השם: מקום מוקף גדר, מכלאת צאן.

קטרה זוהתה גם כקדרון , שבה קבע שר הצבא הסלואקי את מטהו במלחמתו נגד יהודה המכבי

( חשמונאים, טו 35-41, טז 8-9).

בתל-קטרה נחשפו ממצאים המעידים על יישוב שהתקיים במקום מהתקופה הכנענית ועד לתקופה הביזנטית, ואולם טרם נערכו חפירות מקיפות בתל.

מתל קטרה אפשר להבחין בגבולות השטח שנרכש בעבור הביל"יים.

 

בית לוינסון

דוד לוינסון ז"ל, תושב מסור מאוד למושבה, הניח בצוואתו את ביתו המפואר ואת נחלתו בת שבעת הדונם, להקמת בית מרגוע מיוחד במינו – וחלקה גדולה הרבה יותר – להקמת "שכון עובדים" במושבה. עשרות סופרים ומורים "יגעים ועייפים" בילו בבית המרגוע במשך שנים. ילדי גדרה נהגו לבקר בו ולהתבונן בדגי הזהב השטים בבריכה היפה; בינתיים פתח בית המרגוע שעריו גם לאנשים שאינם סופרים ומורים; אחר-כך, משום מה, פסק קיומו כבית מרגוע, למרות צוואתו של המנוח לוינסון, אשר תרמו למטרה זו, ונעשה בית ספר ופנימייה לילדים בחינוך הדתי; שמו הוסב ל"מוריה – מטיבתא לילדים מחוננים". המוסד ההולך וגדל לא יכול היה להסתפק במבנים הקיימים והחל ממלא את הגנים במבנים טרומיים שונים. הגן הגדול שמם מצמחיה והפך להיות מגרש כדורגל. המולת הילדים ושמחתם תפסו את "מקום" הדממה והשקט.

היום משמש בית דוד לוינסון פנימייה לילדים – חינוך מיוחד.

 

 

bottom of page